חוה"ל אומר יסוד. "יסוד" משמעותו – עניין שניתן לבנות עליו קומות רבות. וכה דבריו:  המיוחד ביהודי (יהודי = לשון הודאה), לעומת גוי, שאין אצלו – אצל היהודי – מושג של "מובן מאליו", כל מה שמסביבו זו מתנה אלוקית, הוא קם בבוקר – והנה הוא חי, זה לא מובן מאליו, הוא מכיר בטובתו של ה' שהוא זה שמחיה אותו, שנתן לו נתונים קיומיים.

הקב"ה לא מבקש שתוקיר לו תודה, אלא שתכיר בטובה, שתכיר בכך שזה לא מובן מאליו, שזו מתנת שמים. זה יוצר ממילא יחס של מחויבות למטיבו. כל עבודתו של יהודי במהלך החיים מושתתת על המחויבות לבורא, ככל שההכרה הזו מתחזקת כך גוברת תחושת המחויבות. רבים עוסקים בהקניית ידיעת מציאות הבורא,  והיא אכן חובה בסיסית, אבל היא לבדה עדיין לא מפעילה את האדם בלי התובנה הזו של המחויבות.

הקב"ה פונה אליך יום יום, מחייה אותך, מקיים אותך, מתַחזק אותך. אתה מצדך צריך לייסד ולבנות בקרבך את התחושה שאכן זוהי פניה ממנו, ויש בה מטרה. הנושא הזה הוא מהותי. הוא מידה בנפש, וזה נוגע לכל התנהלות חייו. מדוע? כי יש מי שכל חייו תלונות על מה שאין, אין לו ביגוד שרוצה , מכשור שרוצה, כך הוא שקוע בחסר, ולא עסוק ביש. גם מול ההורים או מקום אחר שבו מתנהלים חייו, תמיד ירגיש רע, חסר, אבוד וכועס על מי שמעליו. ויש מישהו אחר שיחשוב על מה שיש לו, ויחפש למי להכיר טובה. ממילא הוא יהיה שרוי בשמחה על היש.

מדוע זה נקרא "הכרת הטוב" ולא השבת הטוב"? משום שבטבע האנושי יש מחויבות, זה אוטומטי להיות מחויב. ברגע שאתה מכיר בטובה, ממילא תרגיש את המחויבות, ואין צורך לבטא אותה. המידה היסודית היא ההכרה. עד כדי כך הדברים אמורים, שהדרך היחידה להתחמק מהמחויבות היא – לכפור בטובה, להתפתל בהסברים שיעמידו את הדברים כבלתי מחייבים, כביכול זה לא נעשה למעני, זה אינטרס שלו, זה לא נקרא שקיבלתי בכלל… לכן העיקר הוא להכיר בטובה, השאר זה ממילא, באופן זה כל ימיו שמחה, כי ידיעת היש משתלטת על אטמוספירת החיים, החסרונות מתגמדים מול חווית ההענקה שקבל מהבורא.

ההכרה במתנות שמים, מהוה בסיס להגדרה אחרת. מה מגדיר "אדם גדול"? האם יכולות גדולות? כישרונות? לא. לא בזה הוא נבחן, אלא מה שמגדיר אדם גדול זה היחס שבין הנתונים שלו, לבין המאמצים שהוא משקיע בשימוש בנתונים אלו, תלמיד חלש שמתאמץ יש בו גדלות רבה יותר מתלמיד כשרוני שמראה הישגים, אם פחות מהמקסימום של היכולת האישית הגבוהה שלו. אדם שלא מסוגל להכיר טובה, לעולם לא ידע מהי הרמה הנדרשת ממנו. הוא יקבל את הנתונים האישיים שלו כדבר המובן מאליו. אך, אדם המכיר בטובתו של הבורא, יזהה מיד מהם כוחותיו, ומיד יפעל כדי לממש אותם, שהרי זו הדרך שבו יאמר לבורא – הבנתי מה נתת לי.

וזו התשובה לשאלתנו שבפתח המאמר. יעקב אומר "קטונתי" – אני קטן לעומת המתנות שקיבלתי, עדיין לא "שילמתי" תמורת היכולות האדירות שקבלתי. אני אמנם בדרך לממש אותן, אך כעת, בשלב זה, דווקא קבלת החסד והאמת מעמידות אותי בעמדה של קטנות. אני מכיר בנתינה האדירה, ומרגיש שעדיין יש לי דרך ארוכה כדי לבצע את המשימה.

נזכה לראות את מציאות ה' וטובו אלינו, והוא יראה אותנו ויטיב לנו תמיד.

לזה עם ישראל בזמן הגאולה יזכו תחילה בשלב א', למשיח בן יוסף, שענינו להחזיר את המוטיבציה והעשייה בפועל לעם ישראל, ויעורר אותם לתשובה ולהתרוממות הרוח והנפש לקיים תורה ומצוות, ולצאת מהייאוש והרפיון, וזהו הדימוי שחז"ל נתנו לו לשור, היינו שזה שורש ענינו לעורר את עמ"י לעשיה ופעילות נפלאה, להקים מוסדות של תורה וחינוך וכו', והשור כידוע מסמל את הכוח של החרישה והעשייה.

אולם עדין אין זה מספיק – עדיין במצב הזה לא תבוא הגאולה, כי השלימות של הגלות תהיה כשנגיע אל הביטול המוחלט לה', "ביום הזה יהיה ה' אחד ושמו אחד" אך עם משיח בן יוסף שהוא בחי' שור, עדיין אנו מייחסים את הכח והפעילות לעצמינו, וזהו "בכור שורו הדר לו" היינו שלוקח ומיחס את היופי וההדר של העשיה לעצמו.

אז מגיעים לשלב ב' של הגאולה: משיח בן דוד, שנמשל לחמור, "עני ורוכב על חמור", היינו שמשיח בן דוד ילמד את עמ"י שכל הצלחותיהם והעשייה הנפלאה והמשגשגת אינה שלהם ומכוחם, אלא מכוח ה' שמשפיע עליהם ודרכם, וכי האדם מצד עצמו אינו אלא מציאות של עני, "תפילה לעני כי יעטוף" ולהשגה זו נגיע רק מכח המעברים והטלטולים והזעזועים שעברו על עמ"י לדורותיו בשנים הקשות של הגלות, ונודה באפסיות האדם, השגה זו תביא אותנו "לרוכב על חמור",  החמור מסמל את הבעל חי הכי שפל וירוד שאינו כי אם חומר גשמי, אין לו שכל ואין לו הגנה וכשרון מיוחד, וממילא כשנגיע להכרה זו, נבין ש"ונשגב ה' לבדו ביום ההוא" כלומר נייחס את כל מפעלינו הכבירים לשמו ית'.

בזה נבין ענין נפלא "לעולם ישים אדם עצמו כשור לעול, וכחמור למשא על דברי תורה" שלימות של האדם בעבודת ה' מורכבת משני חלקים, עשיה נפלאה "כשור לעול" עם כל הכח העמל והיגיעה, אך זה לא מספיק כי בשלב הזה עדיין חי גאוה "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", ולזה צריך את: ב. הביטול לה' "והחמור למשא" לגלות ולהודות, שכל העשיה אינה שלי, אלא מכח רחמי ה' עלי, וכשיש את שני הדרגות הנ"ל של "שור וחמור" – זוכים לגאולה השלימה.

בזה ניתן להבין ענין  "לא תחרוש בשור ובחמור יחדו" ולדרכינו זה נפלא, שהתורה באה ללמד אותנו שאין ללכת מיד בתחילת דרכו של האדם עם ענין של "שור וחמור", היינו עשיה וביטול באופן מידי, אלא יש ללכת שלב שלב, קודם כל להכנס למושג של עשיה – "בחינת שור" ורק לאחר מכן לעבוד על מידה של התבטלות לה' שזה "בחי' חמור", ה' יזכנו לדרך האמת.

לצורך מענה על כך נשאל שאלה נוספת. בתפילת על הניסים כשאנו מציינים את גזירות היוונים אנו מפרטים שרצו: "לשכחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך"  וכשנרד לעומקם של דברים צריך להבין מדוע רצו לשכחם תורתך, מילא להעבירם מחוקי רצונך ברור שהפריע להם שהעם היהודי נוהג מנהגים שונים ומתבדל מכל האומות, אך מה אכפת להם שהעם ילמד או יזכור את דברי התורה אם חלילה בין כה וכה לא יקיימו מצוות?

אלא ודאי שחכמי יוון שחכמתם הייתה נחשבת מכל חכמות האומות, הפריעה להם מאוד תורת ישראל שבה טמונות החכמות כולם ורצו להשכיח מהעם היהודי את התורה. ואם כן הנס הגדול של חנוכה הוא לציון זה שלא הצליחו להשכיח את תורתנו ומצוות פרסום הנס בראש חוצות היא שאנו מראים את שמחתנו מהאפשרות ללמוד את התורה באין מפריע, והרגיל בנר כוונת הדברים שרגיל לכך ובקי ומבין את הדברים ואם כן אין זו סגולה אלא מציאות של דוגמא אישית לבניו שבמסר גלוי וחבוי הוא מראה להם שחשיבות לימוד התורה היא מעל הכל בעיניו וממילא הם יתאמצו לשומרה וללכת בדרכיה עד הגיעם להיות תלמידי חכמים .

בבואי למשוך ולהרחיב את הדברים הנ"ל לשגרת היום יום בישיבתנו הקדושה, אתייחס להכנות למסיבת חנוכה אשר בד בבד עם תחילת החזרות בשמחה ובמרץ על דפי הגמרא אשר למדנו מתחילת השנה וכידוע ש"הלומד תורה ואינו חוזר עליה דומה לאדם שזורע ואינו קוצר" וכשנכנסים לכיתות או לבית המדרש ורואים את שמחת הבחורים וכדברי קדמונינו אין בית מדרש בלא חידוש, מבינים שבישיבה עמלים למצב שהוא ההיפך מלשכחם תורתך, אף בחזרות המוסיקליות והאחרות לקראת מסיבת חנוכה אנו מראים שאפשר לשמוח וליהנות עד בלי די בלא חלילה "להעבירם מחוקי רצוניך" כל הנותר לברך שגם בבית ימשיכו לראות  את המעשעים של "הרגיל בנר" שמראים את הרצון הפנימי  ללמוד התורה וללכת בחוקיה ובעזרת השם נזכה שהבנים הללו יהפכו לשומרי מצוות ותלמידי חכמים.

אירועי חנוכה תשע"ו בגני תקוה

תלמידים, הורים, בוגרים וידידי הישיבה הנכם מוזמנים לאירוע חנוכה השנתי של ישיבת ידידיה שיתקיים אי"ה ביום שני ג' טבת, 14.12.2015 בשעה 18:30 במרכז הבמה, גני תקוה בנוכחות מכובדים ואישי ציבור.

מהעיר אל הכפר

אב ובנו יצאו יחד מהעיר אל הכפר, האחד ברגל והשני על גבי אופניים, זמן מה לאחר שיצאו לדרך הסתבר שלו היה האב עובר דרך ארוכה פי שלושה ממה שעבר היה נשאר לו לעבור פי שניים פחות ממה שנשאר לו, ולו היה הבן עובר פי שניים פחות ממה שעבר היה נשאר לו מרחק גדול פי שלושה מזה שנשאר לו, מי משניהם הלך ברגל ומי רכב על אופנים?

את התשובות יש לשלוח לרב רוני זלץ: 1610rz@gmail.com